ואיך תדע מתי לא לספר בדיחה מקברית…
כבר הבנו שהומור זו המצאה גאונית של בני האדם. זו דרך להתמודד עם הקשיים, עם השיגרה, עם הפשרות שאנחנו עושים. עם האירועים הקשים שפוקדים אותנו, הן כיחידים והן כחברה. ההומור השחור הוא "הילד הרע" של משפחת הבדיחות. הוא קשוח, ואם הוא נוגע בנקודה – הוא יכול לפרק את המתח, הלחץ והפחד. הצחוק משחרר.
הילד הרע של הבדיחות
מה שהופך בדיחה למקברית, סאטירית או אירוניתזה שדווקא צוחקים עלדברים שאסור לצחוק עליהם. למשל מלחמה, טרור, שחיתות, מחלות, שוביניזם, גזענות, רצח, דיכאון, התאבדות, התעללות, אלימות, עינויים, סקסיזם, הומופוביה,חרדה, אי-שפיות, ברבריות.המוח מזדעזע. אבל דווקא ההעזה לגעת בנושאים כואבים מביאה איתה פרספקטיבה חדשה שמאפשרת ריפוי.
אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר, ומה שיצחיק אחד עלול לזעזע את השני. הרבה תלוי ברקע האישי והתרבותי שלנו. אבל מסתבר שגם את זה כבר חקרו ומצאו שיש בגדול –
6 מצבים בהם המוח מסכים לזרום:
- זה קרה מזמן.היה זה מרק טוויין שאמר שקומדיה זו טרגדיה + זמן. היכולת שלנו לצחוק מאירוע טרגי תלויה במרחק שלנו ממנו. יש הרבה בדיחות שואה למשל. העובדה שזה קרה לפני כל כך הרבה זמן מאפשרת למוח לקבל את זה. לעומת זאת מספרים על הקומיקאי המוכשר גילברט גוטפריד, שהקהל השתיק אותו כשאמר שהטיסה שלו עושה עצירה במגדלי התאומים. זה היה סמוך מדי למועד האירוע, הפצע עוד היה טרי.
קראו עוד בדיחות גסות
- זה קרה במקום אחר. לא נעים אבל אם מדובר במשהו שקרה למישהו אחר, במדינה אחרת, אולי אפילו ביבשת אחרת, שהתרבות שלו והמנהגים שלו שונים משלי, שהוא ממש לא דומה לי או למישהו שאני מכיר. כמה שיותר רחוק יותר מצחיק.
- אף אחד לא נפגע באמת. אנחנו רגישים לרמת הסכנה בסיפור. אם זה מצב זמני שלא ישאיר אחריו צלקות זה מקל עלינו פסיכולוגית לצחוק. גם בדיחות מקבריות שמדברות על שוחד ומירמה נתפסות בעינינו כפחות מסוכנות פיסית. ההגנות יורדות. אפשר לצחוק.
- ברור שזה מוגזם. אין גבול לדמיון האנושי. בדיחה שמרשה לעצמה ללכת עד הסוף עם הזוועה, תצליח לעבור את הגנות המוח, כי ברור שזה לא יכול להיות. זה היפותטי ולכן זה יכול להיות מצחיק. הגזמה היא דרך טובה לשעשע, וכשמותר לצחוק אז צוחקים.
- זה קרה לדמות מצוירת. דמות מצוירת היא דוגמה למצב שבו המוח רגוע. ברור לו שזה לא אמיתי ולכן קל לו לראות את האבסורד וההומור. לדוגמה בסדרות הפופולריות "סאות' פארק" ו"פיוצ'רמה". אפילו בסידרה החביבה "הסימפסונים" אפשר למצוא הרבה רגעים שחורים.
- זה בול. דיוק מטריף אותנו. אנחנו בשביל הגדרה מוצלחת נעבוד קשה, ואנחנו יודעים להעריך כשמישהו מצליח "לשים את האצבע" על משהו. אפילו אם זו בעיה שאנחנו מתחבטים בה וסובלים בגללה, ואולי במיוחד כשזה משהו שמטריד אותי. העובדה שזה עכשיו מוצג מולי מוגדר וברור זו הקלה עצומה. אולי לא צחוק גדול ומשחרר אבל אולי איזה חיוך קטן.
בדיחות הומור שחור הוא ההוכחה שאנחנו יכולים לצחוק מכל דבר, אם רק נרשה לעצמינו.
מאמר זה נכתב בהומור בלבד וכמובן אין בכתוב לפגוע באף גורם המוזכר בתוכן – ללא הבדל דת, גזע ומין 🙂
שתפו אותנו: